הנצחה

החלטתי לכתוב לטיפין (למרות שזה לא משהו שאני נוהגת לעשות) מהבטן. מהלב. ישירות אליכם, וזאת על מנת שחוץ מהקרובים קרובים אלינו באמת, תבינו ואפילו במעט למה ככה ולא אחרת.

כשמישהו שאהבת מת, פתאום שום דבר לא נראה חשוב.
הכל טפל, אוכל, טלויזיה, כתיבה...
אתה עושה את הדברים האלה, בטח, אבל הם נראים מטופשים, מיותרים ואין לך מושג מתי הדברים הקטנים שכל-כך הטרידו אותך יחזרו סוף סוף, להטריד.
הצער שלך לא הולך לשום מקום, הוא כמו רוטווילר כבד וזקן שאתה סוחב איתך ברצועה לכל מקום שתלך, הוא שוכב מנמנם לרגליך בבית הקפה, ממתין בסבלנות על השטיח בסלון, נובח בזעם כשאתה נכנס לבית שהיה עד לא מזמן הבית שלו.

אני שמעולם לא ראיתי את חיי וחיי משפחתי ללא פיצי, החלטתי בהחלטה פנימית (כשאין לי מושג מאיפה הכח) להמשיך את חיינו, ולנסות על הצד הטוב ביותר, כמה שניתן, למען ילדינו המשותפים, לנהל חיים במציאות החדשה שאליה נקלענו.

בטוחה אני שחלק נכבד מהציבור היושב פה ועוד הרבה אחרים שאינם מפה אהבו את פיצי, וחסרים אותו במידה כזו או אחרת. אבל אצלנו, בחיינו המשפחתיים, הוא חסר כל שנייה ושנייה, והתמודדויות שלי ושל ילדי שונות מן הסתם.

אני מכבדת את רצון האנשים שחשוב להם להגיע לאזכרה של פיצי, אבל אצלנו הזכרון הצורב והכואב הוא ביום יום ולאו דווקא בתאריך ה-13 בפברואר.
ביום זה אנחנו מעוניינים להתייחד לבדנו עם כאבנו, געגועינו, זיכרונותינו ו...

מבקשת מכם שתכבדו זאת, ותכבדו את שיקולי הכנים, וזיכרו שבסיפור הזה מדובר גם בילדים. הילדים עדיין רכים, שצריכים להתמודד עם אובדן לא פעוט.
הייתי מבקשת שתבינו שההחלטות אליהן הגעתי הן מתוך התחשבות ברגשות ילדי – שהם הדבר החשוב והיקר ביותר.

ואלו מכם שמרגישים צורך להתייחס ליום הנוראי הזה, אנא, באופן עצמאי ולא בהתארגנות כזאת או אחרת תגיעו בזמנכם לבית הקברות ותתייחדו עם האיש היקר והאהוב.

ההתמודדות היום יומית קשה – קשה מנשוא.
אז אנא כבדו אותנו כמו שזה ואל תצברו כעסים ותנתחו את המצב באופן לא נכון.

תדעו, הזמן הוא לא מרפא – הוא רק עושה את זה יותר קשה.

תודה על שהקדשתם כמה דקות מזמנכם.

הגר