Rapoo- It solutions & Corporate template

04-6287111

צור קשר

mazkirut@kmagal.co.il

שלח דוא"ל

 
בבית הקברות במגל, בינות לעצים ולצמחיה טמונים חברים, בנים ובנות, הורים, סבים ואחים שאינם עוד.
 
עמוד ההנצחה הוא לכבודם ולמורשתם.

יהי זכרם ברוך

 
מֵתַי - רחל

הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶש, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.

דף הנצחה לדודו (דוד) ירון ז"ל
(06/07/1938 - 06/06/2012)     (  -  )

 































שם מלא



דודו (דוד) ירון (מנגן)



תאריך לידה



6/7/1938



תאריך פטירה



6/6/2012



מקום לידה



ירושלים



תולדות חיים


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 



       
דודו
ירון – קורות חיים

דודו נולד בירושלים
ב 6 ביולי 1938 לשמואל ורבקה מנגן, אח חמישי במשפחה של תשעה אחים ואחיות. הוא
למד בבית הספר היסודי "אליאנס" וכשהיה בן 12 הצטרף לתנועת הנוער
"הצופים" והיה בשבט "קהילה" שם הפך מחניך למדריך נלהב. את
זמנו בצופים חלק בעזרה ב"מסעדת מנגן", מסעדה שאביו הקים בחדר אחורי
בביתם בנחלאות. דודו היה מאד מוסיקלי ובמשפחתו ניגנו בכלים שונים (מקור שם
המשפחה, מנגן). לימים רכש דודו מפוחית-פה ולימד את עצמו לנגן. במפגשים בצופים
ובמיוחד בקומזיצים נהג לנגן במפוחית כשהחבר'ה מלווים אותו בשירה. בתיכון הלך
לבית הספר המקצועי "עמל" במגמת מסגרות טכנית. את הניסיון שצבר יישם
לאחר מכן בקיבוץ מגל.


       
השנים
בקיבוץ מגל




עם סיום השירות
הצבאי הגיע דודו יחד עם בני גרעין "אייל" לקיבוץ מגל. דודו הגיע חדור
מוטיבציה ועבד איפה שביקשו ממנו מבלי להתלונן, עד שגילו במגל שהכשרתו טכנית והוא
צורף לעובדי המסגרייה ומהר מאד, בשל כושר מנהיגותו, קיבל את ריכוז המסגרייה
והעלה את רמתה. בשנת 1961 נשלח להדריך בתנועת הצופים בתל אביב, קבוצה שהייתה
מיועדת להשלים את מגל. בשנת 1964 התמנה לגזבר הקיבוץ ונשא בתפקיד זה עוד מספר
פעמים. בנוסף כיהן כמזכיר וכמרכז בניין. דודו למד ברופין הנדסת מכונות והכשיר את
עצמו גם במנהל עסקים. וכך עם נתונים מתאימים הצטרף בשנת 1978 לכוח העבודה במפעל
הטפטפות "נטפים" ועבד שם עד יומו האחרון.


       
העבודה
בקיבוץ מגל


דודו
עבד בנטפים מגל בתפקידים שונים: שרות שדה, שרות לקוחות חו"ל (טיפל בפולין
וצ'כיה), ניהול מחלקת היצור, ולבסוף ממונה בטיחות ובחפיפה עבד במחלקה החקלאית
במבדקה לאיכות מים ותחזוקת מערכות. דורות של טפטפות עברו תחת עיניו הערניות
והמקצועיות במבדקה ובשטח, הערותיו והצעותיו לשיפורים הינן עדות לפועלו לאורך שנים.
נועם הליכותיו, נכונותו להירתם לכל משימה, ומרצו האין סופי, הפכו אותו לדמות
מרכזית בכל אשר עשה. דודו היה סמל ומופת ל "רוח נטפים", אותה רוח
שהובילה את נטפים להצלחתה בארץ ובעולם. במסגרת עבודתו כממונה בטיחות הקים מפעל
חיים והעמיד דור של אנשים מודעים לבטיחות ולאיכות הסביבה.


 


 


ביום חמישי, ה 31 במאי 2012, בשעה 11:30 בבוקר, דודו נפל ופגיעה קטלנית
פגעה בעורק במוחו והוא הובהל לבית החולים מחוסר הכרה ומונשם. ב 5 ביוני נקבע
שהוא מת מוות מוחי. דודו היה בן 73 במותו.


דודו נקבר ב 6 ביוני באדמת קיבוץ מגל שכל כך אהב. על קברו ישנו סמל תורם
של אדי עם המילים "במותו הציל חיים". שתי כליות וכבד נתרמו והושתלו
בהצלחה בשלושה חולים.


ניתן
ללמוד עוד על תורמים ותרומת איברים באתר
https://www.health.gov.il/Memorial/DonatorsList/Pages/default.aspx


 



מילים אישיות של המשפחה



באביב 2013, הוציאה המשפחה ספר לזכרו ובו כתבו את שעל לבם.


 


אשתו
בהירה:

חיי עם דודו היו
מרתקים ומעניינים. החיבור הצמוד בינינו נוצר בתנועת הצופים וכך המשכנו באותו
מסלול עד ההשלמה בקיבוץ מגל. ב 20 ביוני 1961 נישאנו וראינו במגל את ביתנו. במגל
נולדו לנו ניר, עדי ואורן אשר מילאו את ביתנו בשמחה. כשעברנו לגור בשכונת
"קובה" שנבנתה על קרקע בתולית, דודו השקיע כל דקה פנויה והביא לידי
ביטוי את כל כישרונותיו ויכולותיו והפריח בה את השממה – בנה מתקני משחקים
לילדים, גידר באבן מדרגות ועצים וקישט שולחנות בפסיפס. דודו, כיאה למשפחה של
טבחים, עינג את כל באי ביתנו במטעמיו ולצורך כך גידל בערוגות שלצד הבית ירקות
ותבלינים להשבחת תבשיליו. החיים לצד דודו היו רצופים בעשייה, טיולים בארץ
ובחו"ל ושמירת קשר עם המשפחה הענפה. דודו לא ידע שובע - משימה רדפה משימה
ולכל בעיה מצא פתרון. פעילותו הייתה רבה ורק בחשיכה הוא היה נרגע בצפייה
בטלוויזיה , אהב תוכניות היסטוריה וחלל, קריאת ספרים ופתירת תשבצים.


בצד החוסן שדודו הפגין היה בו רוך, הרבה לחייך, לחבק ולפנק.

אהבתי את החיים לצידו.


 


 


 


בנו ניר:

זיכרון הוא כמעט מוחשי, לוקח וזורק אותך לתקופה, למצב, לרגש

וחושף אותך - חושף אותך עד כאב של צחוק ובכי!

אבא יקר, אתה שידעת, אתה שהיית, אתה שעיצבת, תמכת ונתת...

מקום, מקום של אור, שמחה, שלווה ואופטימיות אשר נוצקה והונחה לה מולנו בכול מצב.

הגם שקשה ומסורבל ולא תמיד מקובל.... שם היית, נותן, מחבק ואוהב.

המשפחה החשובה, האוכל המפנק והמאחד ושלא יחסר, כי זה מה שרק היה חסר!

אין מצב שבו לא היית קשור לאדם, לתהליך, לאירוע ולמחשבות מגינות ובונות

ומכאן השיחות רק זלגו ופשטו ובעצם מ"איך היה היום ומה כבר עשית?"
נבנתה לה

שיחה מחברת, שיחה מתמשכת, שיחה של עניין אחד בשני.

היום אני יודע והיום אני חשוף לפועלך ולמורשת הרחבה שהשארת.

אוהב ומחבק ניר

 

 בתו
עדי:

אבא שלי היה מצודה בטוחה ומחזקת. כשהייתי בסביבתו ידעתי שהכל יסתדר; הוא
כבר ימצא את הבורג החסר ויתקן, הוא כבר יגלה את הדרך הנכונה במבוך הכבישים והוא
כבר יפתור את הבעיה בפרשת הדרכים ״כי זה לא כזה ביג דיל״.

אבא שלי היה איש של שיחה שאהב לחלק את דעותיו על פוליטיקה ואירועים שקרובים
ללבו. הוא גם אהב לשמוע מה יש לי להגיד על הנושאים השונים בהם הוא התעמק.

אבא שלי אהב את המשפחה שלו ורצה שיהיה לכל אחד מאיתנו רק טוב. הוא דאג שנהיה
מסודרים, בישל לנו ללא הפסקה ותכנן טיולים משפחתיים שבנו אחווה וזיכרונות
משותפים. הוא תמך במעשינו, דחף לאתגרים והסתכל בנו דרך מראה ללא כתמים.

אבא שלי היה רומנטי. הוא צבע את עולמו ואת עולמנו בשירים ומנגינות ודרך עיניים
מחייכות היה שר לנו במקום להגיד במילים. ״שחרחורת יקראו לי...״ היה ״השיר שלי״
ואבא היה שר אותו בקול חם ומסתלסל, וכשכל זה נעלם לי ביום אחד, התחלתי לחפש את
הדברים האלה בתוך עצמי. ולמרות שהרבה מהם עדיין לא קיימים בי, קיים בי החיוך
הגדול, האוהב והבוטח של אבא שאומר לי ״את מיוחדת כמו שאת״. כי אבא ידע לקבל אותי
גם אם לא הלכתי בדרכיו והגשמתי את חלומותיו. ואולי הקבלה הזו מחזקת אותי בימים
אלה בהם אני צריכה לבנות בתוכי את החלקים שאבא תמיד השלים.

 



בנו
אורן:

אבא, מעניין האם הרגשת שמשהו בא? שמשהו לא מסתדר לך, לא בא לך טוב כפי
שנהוג לומר? מדוע אני תוהה/שואל? משום שחלקנו הרגשנו משהו. אני לפחות הרגשתי אך
לא ידעתי למי זה מכוון. יתכן שאם הייתי יודע אז הייתי מגונן עלייך בגופי, אבל
כנראה שבכוונה ניתנת רק תמונה חלקית בכדי שלא נפריע למה שכתוב, כפי שאומרים. האם
להאמין שלכל אחד מאתנו יש מועד לסיים את חייו? יש המאמינים שכן והסיבה העיקרית
לכך היא הנוחות שבקבלת העובדה או את המושג שנקרא גורל. אני איש של עובדות כפי
שלמדתי ממך. אני איש של חשיפה אל הלא נודע, אל המדע הבדיוני כפי שלמדתי מסקרנותך
ואהבתך האם להמשיך לחפור? האם לתת למחשבות לנוח? זה לא נשלט וחסר לי חלק בפאזל
ובהשלמת התמונה של אותו יום ארור אתה יודע, צריך להתרגל בתחום זה. אז מה בעצם
קרה? למציאות אל מול ההרגל. מהו הרגל? למוח שלנו יש עקבות של מראות ותחושות
שהתרגלנו לחוות. לְמָה להתרגל? לכך שאתה כבר לא! כבר לא נמצא פיזית בחיים. כבר
לא ממשיך למלא ולהעשיר את המוח ביום יום. נשארו רק זיכרונות, הרגלים, חוסר ורצון
לעוד. לא נפרדנו באמת ואולי זו הסיבה שאני כותב לך. אם הייתה דרך אחרת לתקשר אז
כנראה שהייתי בוחר בה משום שבעולם הפנטזיה שלי אין סוף פסוק. כנראה שהייתי בוחר
בה. במציאות המוחשית אתה לא נמצא אבל בדמיון המקביל אתה כן והעקבות שהשארת רבות
הן. אולי באחד מהימים ניפגש שוב ונשלים את החסר.



אוהב ומתמודד בגבורה, אורן שלך

 






 








הוסף

"אוהבת תמיד!"
עדי ירון שאקר
""
בהירה
""
ראובן קומפנאץ


< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות יישוב רותם